שופר

ביהדות השופר הוא תשמיש מצווה המשמש לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה וככזה הפך לסמל יהודי.

 

השופר משמש ביהדות לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה. התוקע בשופר מכונה "בעל תוקע".

 

בקהילות מסוימות נהוג לתקוע בשופר במהלך חודש אלול למעט ערב ראש השנה, בו לא תוקעים כדי ליצור הפסקה בין התקיעות שאינן אלא מכח מנהג לבין התקיעות שהן מצווה מן התורה. אצל האשכנזים נהוג לתקוע לאחר תפילת שחרית, ויש מהם שנוהגים לתקוע גם לאחר תפילת ערבית. אצל חלק מהספרדים נהוג לתקוע במהלך אמירת שלוש עשרה מידות שבסליחות ו/או במהלך הקדיש שבסוף הסליחות. במספר קהילות ספרדיות לא נהוג כלל לתקוע בשופר במהלך חודש אלול.

 

התקיעה בחודש אלול היא סדר תשר"ת (=תקיעה, שברים - תרועה, תקיעה). ויש התוקעים תשר"ת תש"ת (=תקיעה, שברים, תרועה) תר"ת (=תקיעה, תרועה, תקיעה) (הובא בב"ח וכן מנהג חב"ד).

 

גם במוצאי יום הכיפורים נהוג לתקוע במהלך הקדיש שבסיום תפילת נעילה, זכר לתקיעת השופר של היובל.

 

רוב הספרדים נוהגים לתקוע תשר"ת פעם אחת, לאחר מכן תש"ת פעם אחת ולאחר מכן תר"ת פעם אחת, ולאחר הקדיש תוקעים תרועה גדולה. יהודי תימן, איטליה והספרדים במערב אירופה נוהגים לתקוע תשר"ת בלבד, וכך נוהגים חלק מיהודי אשכנז. בקהילות אשכנזיות אחרות נהוג לתקוע תקיעה בלבד. יהודי תימן נוהגים שלא לתקוע בסיום תפילת נעילה שבצאת הצום אלא רק לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים הבאה לאחר תפילת נעילה.

 

השופר נעשה בדרך כלל מקרנו של אַיִּל, כבש בוגר ממין זכר, ובכך מתקיימת המצווה בראש השנה מן המובחר. אך מעיקר הדין יש להכשיר קרן של כבש אף אם אינו איל, ואף קרני בעלי חיים אחרים טהורים כשרים לשופר לדעת רוב הפוסקים. אין משתמשים בקרן של שור ולא של בעלי חיים אחרים שקרניהם אינם חלולים אלא עשויים עצם אחד, כיון שאין הם קרויים "שופר", ורק הקרניים הדומים לשפופרת קרויים שופר.

 

מנהג קדום ומקובל ביהודי תימן לתקוע בראש השנה בשופר ארוך ומסולסל העשוי מקרן אנטילופה אפריקנית הקרויה "קודו", וזאת על אף שהרמב"ם, שיהודי תימן לרוב הולכים אחר פסיקותיו, מצריך לתקיעת שופר בראש השנה שופר איל דווקא ופוסל שופרות אחרים. הדרדים שבין יהודי תימן ניסו לערער על כשרותו מתוך דבקותם היתרה ברמב"ם (אפילו נגד מנהג תימן הקדום), אולם המנהג קיים עד היום ביהדות תימן, אם כי במידה פחותה מבעבר. יש הסבורים שה"קודו" הוא מין גדול ממיני הכבשים, לדעתם גם הרמב"ם מכשיר את שופרו.

 

חלק מהשופרות האשכנזיים קטנים (מעט יותר מגודל כף היד) ודמויי האות "ו". שיעורו המינימלי של השופר הוא כטפח - 10-8 ס"מ.

 

משום שבישראל אין איילים שקרניהם מתאימות לשופרות, מיובאות הקרניים ממדינות המגרב ודרום אפריקה.

 

רוב הקרניים המיובאות לארץ נפסלות מיד בשל שברים, סדקים ורקבונות. רק כשלושים אחוזים מהן מתחילות את העיבוד הראשוני, במהלכו מנוקה הקרן ומלוטשת. ציפוי הקרן הקשה מופרד מחומר העצם שבצידו הפנימי, תוך זהירות שלא לשבור את הקרן.

לאחר ההפרדה, נבדקת הקרן שוב. אם יש בה חור או סדק לכל עוביה - היא נפסלת. אם הנקב הוא חיצוני בלבד, אז הקרן כשרה. לא ניתן לבצע בקרן תיקון כל שהוא, על פי הכתוב "הכל ממינו".

 

בהמשך התהליך הקרן מעוקרת בתנור ומיושרת באיטיות. השופר הספרדי בדרך כלל מיושר לכל אורכו, בעוד זה האשכנזי ישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו. יישור השופר הספרדי מעלה את מחירו עד פי שלושה וגורם לשבירתו של כל שופר שני בתהליך זה.

 

בתום היישור, מלטשים את הפייה ואת גוף הקרן, ומשיגים את קול השופר הרצוי בתהליך הדורש מיומנות מיוחדת.

 

הרב יוסף קאפח הוכיח מדברי התלמוד, ששופר הראוי לכתחילה למצוות התקיעה בראש השנה, הוא שופר הכפוף כפיפה טבעית (סיני כרך סט). לפיכך בקרב יהודי תימן מקובל שלא ליישר את השופר כלל בתהליך הכנתו. דבר זה גורם לכך שתהליך ההכנה מורכב יותר, ושהשופר המוגמר יקר יותר, מעט כבד יותר וקשה יותר לתקוע בו.

 

(ויקיפדיה)

עבור לתוכן העמוד


ssl certificates